לאחרונה שלחתי קישור לקבוצה של חברים קרובים לאירוע ה״התאבדות״ ההמוני, אשר מהווה מחאה על מכירה וקידום של תרופות הומאופתיות בבתי מרקחת, והצעתי להם לקפוץ לראות את זה קורה. כמה מהם נפגעו, אחד מהם כנראה אפילו ממש כעס עלי מה שהוביל לשיחת טלפון קצרה שנגמרה בצורה לא נעימה, במהלכה הרגשתי שאני מגן על עצמי מבלי להבין במה אני אשם, ולבסוף הוא ביקש ממני מפורשות לא לשלוח לו שום דבר ישירות למייל.
לא נעים.
החלטתי להתחבט מעט עם מה שקרה ולהעלות מספר שאלות כדי להבין האם הייתי ראוי לתגובה כזאת (מההכרות שלי עם עצמי, היו לי סיכויים של 50-50).
לפני כן, בנושא הומאופתיה ורפואה אלטרנטיבית: במילותי של טים מינצ'ין - "רפואה אלטרנטיבית הינה רפואה שעוד לא הוכחה כעובדת או שממש הוכחה כלא עובדת. אתם יודעים איך קוראים לרפואה אלטרנטיבית שעובדת? רפואה".
אני סבור שהומאופתיה הינה פסבדו-מדע ואינה טובה יותר מפלצבו. לא צריך להיות מומחה בשביל לראות שמשהו מסריח פה (נגיד זה, זה, זה וזה). לגבי הטענה ש-״זה לא מזיק, אז מה אכפת לך שמנסים?״, לא אכפת לי כל עוד החולה ומשפחתו יכולים להרשות לעצמם את ההוצאה הנוספת, זעומה ככל שתהיה, וזה כל עוד זה לא בא על חשבון טיפול רפואי סטנדרטי. אני מאמין שאילו הייתי בעצמי במצב רפואי שאין לו מענה הייתי יורה לכל הכיוונים, ולכן אני לא בא בטענות לאדם חולה שמחפש תרופה ומדלג בדרך על חשיבה ביקורתית, אלא לרופא הדמה שמתיימר לתת אותה ועלול להוביל להחמרה במצב החולה. צריך בדיוק 5 דקות בשביל להבין את התיאוריה מאחורי הומאופתיה ולראות שהיא סותרת את הידע העובדתי שיש לנו היום בתחום הביולוגיה המולקולרית. שוב – מדובר ספציפית בהומאופתיה קלאסית, אך אני ממליץ להפעיל חשיבה ביקורתית על כל שיטה שמתיימרת להיות רפואית, או לפחות לקחת את מילתו שמי שטרח ועשה (ואפילו נתבע על כך!). לצערי, רוב האנשים שדיברתי איתם על הומאופתיה לא טרחו לברר לעומק מה התיאוריה ו/או היישום מאחורי השיטה, אך טרחו לציין שהיא "טבעית" ו"לא כימית", טיעון נפוץ לטובת שיטות רפואה אלטרנטיביות.
טיעונים אלו נתונים לשני כשלים עיקריים:
1. דיכוטומיה שקרית - רפואה אלטרנטיבית כוללת מספר רב של שיטות, כל אחת מהן ראויה לבחינה בפני עצמה, ונדרשת לראיות על מנת להוכיח אפקטיביות. אם טענתי שהומאופתיה אינה עובדת, אין זה אומר שהרפואה המודרנית מספקת מענה לכל הבעיות, או שתרופות חייבות להגיע ממעבדות "טבע". המדע אינו שולל "פתרונות מן הטבע", להפך, זוהי הזמנה למחקר - אם גילינו תופעה מסויימת (לדוגמא שמי סוכר מרפאים סרטן), הגישה המדעית מאפשרת לנו להבין יותר טוב את התופעה ולהוכיח/להפריך את האפקטיביות שלה, ולעיתים אף לזקק את המרכיב הפעיל ולמקסם את האפקט הרצוי (דוגמא מצויינת, היא אספירין). לפעמים התשובה הטובה ביותר שיש לרפואה המודרנית להציע היא "לא יודעים", וכאן נפתחת הדלת לכל מיני שיטות אלטרנטיביות שמתיימרות לספק פיתרון על סמך עדויות אנקדוטליות בלבד.
2. "טבעי" ו"לא כימי" אינם ערכים בפני עצמם (מה שגם ש"לא כימי" לא באמת אומר כלום). האם שימוש באספירין שסונתז במעבדה לא טוב יותר מהפקתו מקליפת עץ הערבה? במקרים שבהם הבנו לחלוטין את המנגנון הפעיל והצלחנו לזקק אותו, ייצור סינטטי שלו הינו יתרון עצום ועדיף בהרבה על תלות במשאבי טבע, בד"כ בעלי השפעה חלשה יותר מזו של החומר המזוקק. הבעיה שהגוף האנושי הינו מנגנון מורכב מאוד, ולכן במקרים רבים קשה לנו להבין לחלוטין את השפעות ותופעות הלוואי של הגורם הפעיל על כל המערכת. כאן יש משמעות ל"טבעי" רק מתוך נקודת המבט ההוליסטית, אך הוא עדיין לא פותר אותנו מלתת ביסוס ראייתי לטענה שלנו.
עכשיו, מכיוון שמדובר באירוע פרובוקטיבי מטבעו ומספר חברים שלי נפגעו בעקבות
זאת, הטרידו אותי מספר שאלות בימים האחרונים:
1. האם בכך שחלקתי את המידע אני אחראי לתוכן שבו?
2. האם לחלוק מידע פרובוקטיבי הינה פרובוקציה בפני עצמה?
3. האם ניתן להחזיק אותי ״אשם״ בגין דעותיי אם הן פוגעות באחר?
אני אתייחס לכל אחת מהשאלות ואשמח לשמוע גם את דעתכם:
1. האם בכך שחלקתי את המידע אני אחראי לתוכן שבו?
ככלל אני מאמין שהתשובה היא לא, אך אינה תמיד חד משמעית והיא תלויה באופן שבוא אתה מעביר את המידע. מעבר לכך, אמנם שלחתי לחברי את האירוע הזה, ובאותה מידה יכולתי לשלוח סתם מאמר שתוקף את יסודות ההומאופתיה, אך בשום צורה לא קישרתי אותו באופן ישיר לאף מקרה אישי והקישור בין מידע כללי לחוויה אישית, כואבת ככל שתהיה, הוא תהליך סובייקטיבי ואינו הופך את השולח לאחראי עליה. בקיצור – לא.
2. האם לחלוק מידע פרובוקטיבי הינה פרובוקציה בפני עצמה?
אני מניח שהתשובה היא כן, הרי אילו היה מדובר בכנס או בהרצאה כנראה שלא הייתי שולח לחברי הזמנה, הפרובוקציה באירוע קרצה לי והיא מה שגרמה לי להעביר אותו הלאה. בדיעבד, העברת תוכן בצורה פרובוקטיבית יכול לעשות יותר נזק מתועלת. זכור לי מקרה שבו ידידה פרסמה בסטטוס שלה בפייסבוק קישור לכתבה נחמדה שקשורה למין, ובתמונה שייצגה את הקישור היה איבר מיני גברי. בעוד שיכול להיות שהכתבה הייתה מאוד מעניינת, ההתכתבות בתגובות מתחת לכתבה היו בעיקר על התמונה, אם היא ראויה או לא והאם ידידה שלי מטומטמת או בעלת חוש הומור. בקיצור, פרובוקציה יכולה להוביל לעיסוק בטפל ולא בעיקר, ובמקרה הזה זה לא מה שרציתי להעביר. בקיצור – כן.
3. האם עלי להתנצל במידה ודעתי פוגעת באחר?
קודם כל, חשוב להבהיר מהי דעתך, ולא מה אנשים אחרים גוזרים ממנה. האם בכך ששלחתי את הקישור, או שאמרתי שאני מאמין שהומאופתיה אינה אפקטיבית, אמרתי באיזו שהיא צורה ש:
- אני מעוניין שאנשים שמטופלים באמצעות הומאופתיה ימשיכו להיות חולים?
- מי שטוען שהומאופתיה ריפאה אותו או את קרוביו הוא שקרן?
- אני מומחה בתחום, יודע יותר משאר העולם, ולא ניתן לשכנע אותי אחרת?
מילה לגבי לגבי ניסיון אישי – כשלאדם יש ניסיון אישי בתחום כלשהוא הוא נוטה לחשוב שדעתו בנושא ברת סמכה יותר מזו של אחר שאין לו ניסיון. לעיתים זה נכון, ולעיתים זה הפוך לחלוטין – ניסיון אישי יכול לעוור, כפי שמוסבר בסרטון המעולה הזה על חשיבה ביקורתית ע"י דוגמת רוח הרפאים. זו נקודה למחשבה ואין בה כדי לומר שבנושא הזה ספציפית חברי מבינים פחות, סביר שאף יותר אם נתחשב בכך שהידע שלי בנושא מסתכם בשעות ספורות של קריאה וצפייה בסרטונים באינטרנט.
לעצמי אני לוקח את המסקנות הבאות, ממליץ גם לכם:
- בתור הצד השולח - לא משנה אם לא התכוונת, אם פגעת בחבר תתנצל ותלבן את העניינים. חבל ליצור כדור שלג מאי הבנה, בפרט אם מדובר בנושא רגיש. אחר כך קחו את הזמן לדבר על הטענה העניינית שבגופו של העניין.
- בתור הצד הנמען - התגובה הראשונית להערה מכל סוג צריכה להיות פרופורציונלית, פי כמה עבור חבר. אמון בין חברים מזכה את השולח בקרדיט מינימלי וראוי שאניח שכוונתו הייתה לחלוק ולא לדרוס, מכאן שלא נכון שאתרגז ואתקוף. בקיצור – שעולה סכסוך יש שיבואו לפתור ויש שיבוא לתפור, וודא שאתה בצד הנכון, קווה שחבריך גם כן.
- כנראה שלהבא לא אחלוק את המידע ברמה אישית (נגיד אפרסם בפייסבוק ולא אשלח מייל לתפוצה של חברים), לכל אחד יש את המטען שלו ולחוסר רגישות יש מחיר. ולא תמיד קל או אפשרי לאדם להפריד את רגשותיו האישיים מכל נושא, לא יודע לומר אם אני בעצמי הייתי יודע לזקק ולהפוך כתבה פרובוקטיבית בנושא קרוב לליבי לדיון ענייני ומנותק מטען רגשי. בקיצור – פרסם ב"משיכה" ולא ב"דחיפה" – מי שבא ברוך הבא.
שיהיה לנו בהצלחה.
